הקדמה שכול הוא מונח קשה המהווה גם סוג של "פרה קדושה" בעיקר בחברה הישראלית . אובדן סופי של אדם יקר הינו בהחלט אחת החוויות הקשות, המכאיבות, הבלתי הפיכות, המשמעותיות והמתמשכות שחווה אדם במהלך חייו. לחוויית השכול גם השלכות ותוצאות רבות - מבחינה התנהגותית, פיזית ונפשית - היכולות להיות בעלות עוצמה אדירה, מאוד כוללניות ומכאיבות. חוסר האונים והחרדה הכרוכה בהכרה בסופיות האדם ובחשיפה לחיים ללא הקשר והמגע עם האחר היקר לליבנו מזעזעים את אמות הסיפים ואת הצרכים הבסיסיים שלנו כבני אנוש לביטחון ויציבות . לכן , מובן בהחלט שיהיו בין קוראי המאמר מי שירימו גבה על בחירתי במונח ה"שכול" כשמדובר "בסך הכול" על "ניכור הורי" ותו לא . יהיו מי שאפילו יראו בכך פגיעה ב"פרה הקדושה " או סתם חוסר רגישות . ואף על פי כן , כמי שחוותה גם שכול אמיתי ,פתאומי , בלתי צפוי ופרטי בהחלט – אובדן של אב מדהים במיוחד במלחמת המפרץ הראשונה, אני יודעת באופן בלתי אמצעי , לצערי, שאף שתחושת האובדן היא אישית, ייחודית ואינטימית - והמתאבל תמיד בטוח שאין אדם היכול להבין את אבלו עד שיגיע למקומו - התגובה, התופעה, הסימפטומים ושלבי עיבוד האבל הם אוניברסאליים למדי . משיחות רבות שניהלתי – במסגרת עבודתי בתחום דיני המשפחה- עם הורים הסובלים מ"ניכור הורי" [עובדתית - רובם אבות גרושים ] מצאתי דמיון מפתיע בהרבה פרמטרים בין חוויית ה "שכול" לחוויית ה"ניכור הורי". הדמיון שמצאתי מתייחס גם לתחושת חוסר האונים , גם לפגיעה בתחושת הביטחון והיציבות , גם לסימפטומים ולשלבי עיבוד האבל וגם להשלכות הרוחב והתוצאות לטווח הארוך. לכן , לדעתי , החוויה היא בהחלט חוויה של שכול ,ואף גרוע מכך. אדם שכול זוכה בדרך כלל לאהדה ותמיכה חברתית בשל "מכת הגורל" שנחתה עליו . בעוד שהורה שכול לילד חי , לא רק שאינו זוכה תמיד לאהדה ולתמיכה , אפילו לא מהמעגל המשפחתי הגרעיני הכי קרוב לו , אלא שלעיתים הוא חווה בנוסף לחוויית השכול גם ביקורת ושיפוט שלו כהורה שמא התנהג באופן המצדיק לכאורה את הניכור כלפיו . ניכור הורי כבר נאמר "חדה משן נחש כפיות הטובה של הבן" (ויליאם שקספיר). את המונח תסמונת ניכור הורי (Parental Alienation Syndrome) טבע הפסיכיאטר האמריקאי,פרופסור ריצ´רד גרדנר. . גרדנר הגדיר את "סינדרום הניכור ההורי" כהפרעה, אשר הביטוי העיקרי שלה נמצא בגינוי או התנכרות מצידו של ילד כלפי אחד מהוריו, כאשר אין כל צידוק לכך. הילד עסוק באופן אובססיבי וכפייתי בגינוי ההורה השנוא והמנוכר ובהאשמות כלפיו וכלפי כל הקשור בו . ניסיונות ההתקרבות של ההורה השנוא נתקלים בתגובות בוטות . במצבים קיצוניים מתרחש חיצוי (split) ברגשותיהם של הילדים כלפי ההורים. בעיניהם אחד ההורים הוא טוב באופן מוחלט והשני הוא רע באופן מוחלט. בדרגה החמורה יותר של הסינדרום מדובר ב"סרבנות קשר" של ממש . הילד מסרב לכל קשר עם ההורה המנוכר. הסיטואציה הקשה הזו מכונה גם "חטיפה נפשית". הסכנה הטמונה ב"חטיפה נפשית" מתמשכת היא ,שבסופו של תהליך ,לא נותר בראשם של הילדים שום זיכרון מודע לקשר הטוב,שהיה בילדות עם ההורה השנוא ו"הזיכרון" גם לגבי התקופה הטובה של הילדות הופך שלילי. כמו כן עלולה להתפתח מאידך תסמונת שטוקהולם כלפי ההורה המנכר – החוטף . כלומר מצב בו אדם המוחזק בכפיה אפילו בידי אנשים זרים, מפתח אמפטיה והזדהות נפשית עם הנרטיב והמעשים של האנשים המחזיקים בו . ישנם חוקרים ,שהגיעו למסקנה כי עוצמת הרתיעה ,הכעס, וביטויי השנאה, במצביניכור הורי עולים עשרות מונים על אלה ,שאנו רואים אפילו במקרי התעללות פיזית ומינית. עד כדי כך שאפילו בתיקי נוער ואימוץ בהם היו פגיעות קשות וברורות בילדים, אין נתקלים באותה רמה של טינה ודחייה של ילדים את הוריהם. שורה אחרונה : עיוות נורא ואיום זה במערכת היחסים שבין הילד להורה המנוכר יוצר שכול של ממש על כל הנובע ומשתמע מכך. א ל א שהעיוות הנורא הזה במערכת היחסים של הורים וילדים אינו "מכת גורל" . הסינדרום גם אינו מתרחש ב"ריק" בבחינת יש מאין . ברוב המקרים הנזק הקשה ולעיתים רבות הבלתי הפיך הוא תוצאה מכאיבה, מאכזבת ואף אכזרית של מעשה ידי אדם . מחקרים מוכיחים כי הניכור ההורי נוצר כתוצאה מכך שעל הילד מופעלים אמצעים פסיכולוגיים שונים הגורמים לניתוקו מההורה המנוכר וגורמים לו לפתח תלות בהורה המנכר. די בקלות ניתן לזהות במקרה כזה כי טענותיו של הילד נגד ההורה המנוכר במצב כזה הן רדודות, מופרכות, חסרות בסיס עובדתי ובעיקר לא מתאימות לגילו, ומהוות דקלום של טענות ההורה השני או תרגום והשלכה של רגשות ההורה השני . גרדנר מדגיש כי מדובר חד משמעית בסוג של התעללות רגשית בילדים. כזו העלולה לגרום לא רק להרחקת הורה אוהב לכל החיים, אלא גם להפרעה פסיכיאטרית אשר תלווה את הילד לכל ימי חייו. כפי שציינתי , אף שהתופעה קיימת בהתייחס לשני ההורים , היא נפוצה בעיקר בקרב אבות הסובלים מהניכור המופגן כלפיהם מילדיהם המצויים במשמורת אימם . חוקרים רבים מפנים אצבע מאשימה כלפי האם המשמורנית המשמשת ברוב המקרים כהורה מנכר. בשל כך גרדנר מציע דרכים פרקטיות להתגבר על הניכור , כמו למשל , למנוע מהאם את היכולת למנוע קשר עם האב. ליצור פיקוח ואכיפה של גורמים מקצועיים והתערבות ישירה למניעת הניכור. ולעיתים כשהמצב ממש מצוי בדרגה החמורה של סרבנות הקשר אפילו להוציא את הילד מרשותה של האם ולהעבירו אל האב, תוך צמצום עד ביטול הסדרי הראייה על מנת להביא להפסקת ההשפעה העוינת .גרדנר אפילו מציע להעביר את הילד לגורם שלישי כמו משפחה אומנת כדי להכינו לקראת המעבר. מנגד ישנם אנשי מקצוע המאמינים כי ניכור מצד הילד עשוי להתרחש גם ללא הכוונה מודעת מצד ההורה המשמורן.לדעתם יכול והשנאה של הילד כלפי ההורה המנוכר היא תוצאה של התרחשות נפשית הקשורה לתהליך עיבוד האבל של הילד על התפרקות המשפחה, הנטישה והאובדן. השנאה במקרה זה היא מלאת כוח. גם אם קיים ברקע הורה מסית, הילד "המחזיק" בשנאה ובסרבנות עושה כן בעיקר כהגנה, כדי למנוע מעצמו כאב נפשי וצער. ר"ל "אם אבא הוא בלאו-הכי רע אני לא נפגע ולא מפסיד כלום מזה שהוא לא גר איתי בבית ". התסמונת והדרכים לטפל בה שנויים במחלוקת ואינם מקובלים על כל הקהילה הפסיכולוגית והמשפטית. כמו כן הואיל וברוב המקרים האם היא ההורה המשמורן, ביקורת קשה על תסמונת הניכור ההורי מגיעה גם מארגונים ונשים בעלי תפישת עולם פמיניסטית. אלה אינם שוללים את קיום התופעה אלא טוענים כי יש "ניכור מוצדק" או "ניכור סביר בהתאם לנסיבות". המצב המשפטי כך או כך מתבררים בפני בתי המשפט בהליכים השונים מקרים טרגיים רבים בהם ילדים המצויים במשמורת אימם עקב גירושין חוטאים באי-כיבוד אב, בהשפלתו ואף גרימת צער מכוון מטרה: הבעת כעס וענישה בשם האם בה בחרו לצדד. לעיתים הם לא רק חוטאים בזלזול ובחוסר כבוד אלמנטארי כלפי אביהם אלא גם מחטיאים את אחיהם הצעירים . הדבר בולט במיוחד במקרים בהם הפרידה והגירושין נעשו באופן יזום ע"י האב , שבחר להיפרד מאימם ולעזוב את הבית. גם במקרים בהם הגירושין נעשו לכאורה בהסכם שאושר ללא מאבק משפטי בבית המשפט , ולמרות שסעיפים סטנדרטיים בהסכמי גירושין מסדירים את ההתחייבות ההדדית להימנע מהסתה ולחנך הילדים שנותרו במשמורת אותו הורה לכיבוד אב ואם , המציאות שונה בתכלית . אין זה מובן מאליו שהמוסכם יתקיים . בתי המשפט נוהגים להשתמש באמצעים שונים : שימוש בשירותי הרווחה, מרכזי קשר, סנקציות על ההורה המנכר , ואפילו ביטול או הפחתת מזונות לילדים המורדים . אך מניסיוני הכלים המשפטיים והפסיכולוגיים החיצוניים אינם מייצרים תוצאות מספקות ומשביעות רצון . אם הבעיה נפתרת היא נפתרת אך ורק בזכות פעילותם של ההורים עצמם או יותר נכון שינוי התנהגותם והתנהגות משפחתם הגרעינית ההיקפית . טיפים והצעות מניעה וטיפול אקדים ואבהיר כי הנני עורכת דין במקצועי ואינני בעלת השכלה כלשהי בפסיכולוגיה. אני גם סבורה שכל מקרה פרטי צריך להיבחן לגופו, ויש להיזהר תמיד מן ההכללה ומטיפים והצעות ייעול הניתנים באופן גורף ובלתי מותאם אדם או אירוע. עוד אסייג את החלק הזה בכך שבסופו של דבר , ועם כל הכבוד לטיפול מקצועי מושתת דוקטרינה זו או אחרת החיים שלנו מתנהלים על פי ערכים . לכן כל החלק הזה מושתת לגמרי על הערכים הפרטיים שלי . ואף על פי כן , אני כותבת חלק זה באמונה שלמה ביכולתי לעשות כן ,בהיותי אישה בוגרת בעלת ניסיון חיים , אמא ל- 5 ילדים , בעלת ניסיון מקצועי בן עשרים וחמש שנים כעורכת דין בתחום המשפחה ובהתחשב בכובעים נוספים שאני חובשת, כלים והכשרות נוספות שרכשתי במהלך השנים . ואם יהיה בכך כדי לסייע למי מן הקוראים – דייני . ואלה עיקרי הדברים על רגל אחת : א. הילדים חשים ומריחים מתחילת הדרך הרבה לפני הפרידה מי ההורה ה"חזק" בעל הסמכות ההורית ומי ההורה ה"חלש" חסר הסמכות ההורית . ב. הילדים פועלים – לא תמיד באופן מודע וכמעט אף פעם לא בזדון - כדי להשיג לעצמם כוח , ביטחון יציבות ומילוי צרכים אישיים בהחלט . ג. הרבה יותר קל להשפיע על ילדים מתוך סדר העדיפות של הערכים שהמשפחה התנהלה על פיהם לפני הפרידה מאשר על פי סדר העדיפות החדש של הערכים בו בחר אחד מההורים . ד. ילדים לומדים להעריך מחדש את הוריהם לפי הדרך בה הם מתנהגים במהלך הפרידה ולאחריה , מבצעים שיפוט מהיר והערכת מצב ומגיבים בהתאם לקונסטרוקציות המקובלות של "אשם" קורבן" "נוטש" נשאר" "דוחה "דחוי" "הצלחה "כישלון" ועוד. ה. "אמא יש רק אחת" – נכון שיש גם רק אבא אחד ועדיין , לנו האימהות יש בד"כ השפעה משמעותית ביותר ואף מכרעת על ילדינו. ההשפעה הזו מטילה לפתחנו אחריות כבדה ביותר . אמא שאינה מפנימה אחריות זו בהחלט יכולה לתרום תרומה מיותרת לתופעה של הניכור ההורי. ו. הורים משקיענים – הרצים אחר הילד ונמנעים מלקחת לעצמם סמכות הורית או למתוח גבולות ברורים והגדרת ציפיות רק כדי לפצות את ילדיהם על עוגמת הנפש שנגרמה להם בשל פרידת הוריו , ערך המנייה שלהם בשוק ההון של ילדיהם פוחת. ההשקעה הופכת להיות מובנת מאליה ובאופן פרדוקסאלי הילדים יטו להאדיר את ההורה השני ממנו כמעט אינם זוכים לקבל דבר [ולאו דווקא מן הפן החומרי] ז. למשפחה הגרעינית : סבים וסבתות, דודים ודודות, בני דודים ובני דודות השפעה ישירה על מערכת היחסים של הילד עם כל אחד מהוריו לאחר הגירושין . ילד מוסת ע"י אימו המתנכר לאביו שרואה את משפחתו הגרעינית של אביו מתייחסת למרות הניכור בכבוד וקבלה אליו ואל אימו המסיתה , יצבור לעצמו עוד כוח ולגיטימציה לניכור ההורי. כך עלולה המשפחה הגרעינית המורחבת של ההורה המנוכר לתרום לנזק בחוסר מודעות, רק משום שרצו לשמור על קשרים משפחתיים טובים עם הנכדים ו/או אימם . ח. ילדים זוכרים מה שגורמים להם לזכור בתהליך- למשל , כשהורה מביא לבית המשפט ילד לעמוד מול ההורה שכנגד ומציג לו מצג על פיו ההורה "תבע אותו" בבית משפט הנזק הנגרם הינו קרוב לוודאי בלתי הפיך. ט. זה טבעי ונורמאלי שילדים לא יפתחו – לפחות לא בתחילת הדרך , אם בכלל - אהבה יתרה לבן/בת הזוג החדש של ההורה שלו , בכלל ובפרט אם לתפיסתו או להשלכת רגשותיו של ההורה השני אותו בן או בת זוג הובילו לפירוק המשפחה . י. לילדים יש בדרך כלל תחושת נאמנות להורה הביולוגי שלהם והם מוצאים עצמם לא פעם בכפל נאמנויות ונקרעים בין ערכים שונים , דעות שונות ורגשות שונים המועברים או מושלכים במתכוון או שלא במתכוון באמצעותם או דרכם. אז מה לעשות? 1. לא לפחד כלל – כי מה שאתם מפחדים ממנו יפגוש אתכם בדרך. ר"ל : בחרתם לעזוב ובן/בת הזוג כועסים על בחירתכם ומאיימים להשתמש בילדים או משתמשים בילדים, לעולם אל תרצו את זולתכם , תשלמו יותר , או תוותרו רק כי אתם פ ו ח ד י ם ממימוש האיום . זכרו לכל טטנוס יש אנטי-טטנוס ולהיפך. 2. להסיר את מעיל האשמה לפני החתימה על הסכם הגירושין - אל תחתמו על חוזי גירושין בלתי אפשריים כלכלית מבחינתכם או כוללים ויתורים לא הוגנים רק משום שאתם מרגישים רגשות אשמה מול הקורבן שממול או הילדים שבאמצע. 3. לקחת סמכות הורית - לא לחכות לקבל את הסמכות והכבוד לקחת אותם ולעמוד מתחילת הדרך על זכותכם לקבלה מילדיכם גם אם לדעת ההורה השני הפגוע מכם אינכם בני זוג אידיאליים ואף למטה מכך . זכרו אינכם שולטים על ההסתה המופעלת נגדכם אך אתם שולטים לחלוטין על תגובותיכם כלפי ההסתה הנשמעת מגרונם של הילדים בשם ההורה השני . 4. לעשות קשר ברור בין הסמכות לאחריות - הורה אינו כספומט . אין לעבור לסדר היום על ניכור הורי מתמשך . יש לפעול להסרת האחריות והחיובים הכספיים או הפחתתם עד להשבת הקשר . 5. לדרוש תמיכה מלאה וסולידאריות מהמשפחה הגרעינית המורחבת - כל עוד מתקיימת הסתה או ניכור כלפיכם על המשפחה הגרעינית להתייצב לצידכם. רק התנהלות כזו תבהיר לילדים שיש צד שני למטבע , ותסייע ליצור את האיזון הנדרש. אל תחששו להציע למשפחה גרעינית מורחבת שמתנהלת מתוך ערכיה והאינטרסים שלה בלי לספק לכם את הגיבוי והתמיכה המלאה לבחון מחדש את ערך ה"משפחה" אותו היא מנסה לשמר כביכול ולהבין כי היא שותפה מלאה לדבר העבירה של ההורה המנכר ולנזק הבלתי הפיך הנגרם . 6. להימנע מלהפוך ילדים לכלי שרת או דוורים- לא פיזית ולא רגשית – יש לכם מה למסור להורה השני ?עשו זאת בעצמכם . אל תושיבו ילדים סביב שולחן ותאמרו :" אבא עזב אותנו כי ... ועשה.... כך וכך .." או להיפך . אתם הרי יודעים היטב שמי שעוזב את הבית בדרך כלל עזב את הזוגיות הרבה קודם לכן ושצריך שניים לטנגו הזה. אל תפילו את כישלון מערכות היחסים שלכם על הילדים ותמנו אותם ללוחמי הגרילה שלכם . מאידך אם זיהיתם שכך נעשה על ידי הצד השני אל תתעלמו – התייעצו והגיבו און ליין . 7. אל תאפשרו לבן/בת הזוג החדש שלכם להתערבב או להתערב במערכת היחסים שלכם עם ילדיכם - הצורך של בן/בת הזוג החדש להיות שייך הוא מובן וטבעי . הדבר עשוי להתרחש או שלא בתהליך טבעי מול הילדים. בעיני הילדים ניסיון של בן/בת זוג להידחף יהיה כל דבר שייתפס כפעילות שלהם "בתפקיד הורי" השייך להורה הביולוגי שלהם לו או לה הם מחויבים . למשל , להכריח אותם לומר "שלום" כשאינם מעוניינים , לגעת בהם פיזית וללטפם כשאינם מעוניינים, לשלוח להם מתנות , מכתבים , פקסים בשמם ובשם ההורה שלהם כדי להפגין את השייכות והזוגיות בסגנון "אבא ו.... או אמא ו... " עלול להקים עליכם את הילדים [ואת ההורה השני ] שלא לצורך. בן/בת הזוג שלכם אינו ההורה של ילדיכם אלא אם ילדכם יבחר לאפשר לו למלא תפקיד זה או אחר ממגוון התפקידים ההוריים הקיימים . עד אז נהגו באחריות , בזהירות וברגישות. בן/בת הזוג הינם בוגרים שאמורים לדעת את מקומם ולמלא את צרכיהם ההוריים לא על חשבון ילדיכם וכפל הנאמנות שלהם . 8. אל תאפשרו לילדיכם להפוך ל "יצור ביוני בעל כוחות על " - ילדים צוברים כוח מנקיטת עמדה לטובת צד זה או אחר . לעיתים ה"כוח" הוא טובות הנאה , עניינים חומריים המוצעים להם ע"י הורה אחד או משפחתו הגרעינית . לעיתים נתינה זו אף מלווה באמירה השוואתית לחובת ההורה השני. לעיתים ה"כוח " הוא בעצם היפוך התפקידים . [למשל , "אבא עזב את אמא היא מסכנה צריך לטפל בה ולהעניש את אבא אני האחראי פה אני עושה זאת סימן שאני חזק ושולט ... אמא זקוקה לי .... אני חזק ושווה " . לא פחות גרוע מכך נשמעים איומים של ילדים המתריסים מול אימם המשמורנית כי " אם תעצבני אותי ...אלך לאבא !" ] הכוח הזה אינו אמיתי . הילדים הרי יפגשו בסופו של דבר את המציאות בלי "כוחות העל המזויפים "האלה. המפגש עם המציאות עלול להיות מכאיב , מאכזב, מייאש, ומדכא. סוף דבר ניכור הורי מהווה שכול לכל דבר ועניין . האובדן של הקשר עם הילד הוא קשה משאול ומכאיב מאוד להורה המנוכר . עם זאת על ההורה המנכר ושותפיו לדבר העבירה לדעת שני דברים : 1. בתהליך עיבוד האבל מתקיים גם שלב ההשלמה העלול לייצר מצב של "אל חזור " מצידו של ההורה המנוכר גם כאשר ההורה המנכר , שותפיו לדבר העבירה ואף הילדים המתנכרים ייבחרו לשנות מנהגיהם הנפסדים . 2.לא רק שחווית האושר והזכות לקשר עם ההורה המנוכר נגזלת מן הילדים אלא שהנזק הפסיכולוגי ולעיתים הפסיכיאטרי הנגרם לילדים המתנכרים בטווח הארוך , עלול להיות קשה ובלתי הפיך עד כדי פגיעה של ממש בסיכוייהם לנהל חיים נורמטיביים וזוגיות תקינה ומתפקדת . אודות כותב המאמר (Reader.co.il SC #56324) | 