יום שני, 31 באוגוסט 2020

מתי להרים ידיים ?

 

 נתקלתי לאחרונה בהרבה שאלות בנושא הכאוב של מתי הורה אוהב, אחראי אבל ריאליסט  והעיקר שפוי ובריא נפשית, צריך לסיים את המאבקים המשפטיים בתגובה למלחמת  הניכור של "ההורה האחר". כמי שיש לו ניסיון רב (ומר) בנושא הייתי מגדיר זאת בצורה הבאה, ברגע שתבינו ש"החבר'ה הטובים" לא תמיד מנצחים וכל מה שאתם עושים הוא ניסיון להשיג צדק, ( אבל ברור לכם , באותה נקודה, שהנתק הושלם) זה הזמן להפסיק.

 

אין מעשה נורא יותר מאשר הרצון של ההורה המנכר  לשבש או להרוס מערכת יחסים אוהבת בין ההורה השני לילדיו. אם היית קורבן למעשה כזה, ייתכן שהמחשבה הראשונה שלך הייתה "זה בלתי אפשרי, ומה שלדעתי קורה לא באמת קרה ההתפכחות וההכרה במציאות מובילה למאבקים משפטיים ממושכים ולעתים יקרים, למיצוי רגשי, נפשי ורוחני, ולמעגל של הפללה וכעס שיכול להימשך שנים.

 

בינתיים, ילדיכם נתפס באמצע משהו שהם לא מסוגלים להבין, כל מה שהם יודעים זה שמישהו אמר להם משהו, והם צריכים לנסות להבין במה להאמין ובמי להאמין. עליהם לנסות  להרגיש בטוחים בתוך כל הבלבול הזה, מצב שילדים אינם מצוידים לעמוד מולו  ואין להם כמובן את היכולת להתמודד עם  מורכבות רגשית מסוג זה.  אם אנחנו כמבוגרים, מתקשים  להתמודד עם מצב זה, דמיינו עד כמה הילדים  שלכם  מרגישים  המומים ומבולבלים.

 

אני מאמין שמגיע זמן שמישהו צריך להחליט להפסיק לנהל את המאבק בבית המשפט. מישהו צריך להודות בתבוסה.  זה נשמע לא נכון ומרגיש נורא אך יתכן שזו הדרך הכנה והיעילה היחידה

 .




קבלה היא לרוב השלב האחרון בתהליך האבל.מישהו עשה לי דבר נורא, לי ולילד שלימה תהיה תגובתי? "

 

אישה שאני מכיר נאבקה בניתוק שנכפה עליה בכל כוחותיה. המאבק הוביל אותה  לפשיטת רגל כלכלית, האישה הפכה סחוטה ומבודדת רגשית ולבסוף גם לא מסוגלת לעבוד כתוצאה מהמחלה הקשורה במתח שנגרמה על ידי שנים של מאבקי בית משפט. האישה נלחמה במשך שנים בסוציופת נרקסיסטי שמחלתו הנפשית אפשרה לו  ללכת עד אינסוף כדי למנוע מילדיה לדעת מי היא באמת  מילת המפתח כאן היא "היתה", כי לאחר שנים של מאבקים משפטייםהיא למעשה הפכה לאדם שכביכול היה הסיבה לנתק מילדיה  לא מסוגלת לפרנס את עצמה או כל אחד אחר, חלשה פיזית, סחוטה נפשית וחברתית  למעשה,  בן זוגה היה  יכול היה  כעת לומר לכל אחד מהילדים : "תראה, עדיף שלא תראה את אמא שלךהיא לא יכולה לטפל בעצמה, והיא בהחלט לא יכולה לעשות הרבה בשבילך. עדיף שתישאר כאן איתי".   גם אם הילדים היו מסוגלים לראות את אמא שלהם כפי שהיא, הם היו רואים כעת אישה שבורה וחלשה שנאבקה לקום כל בוקר ולעבור את היום.

 

לעתים קרובות אני שומע צדדים נלחמים מצהירים כי הם "יילחמו עד הסוף המר"  זה  נשמע ממש אמיץ,  נחוש ואוהבאחרי הכל, מי לא "ילחם" על ילדיו? אבל אם  "סוף מר" מסלק את היכולת להמשיך בחייך וגורם לך לקפוא בזמן ,כשאתה לא עושה דבר בזמן שאתה ממתין  לשיבת ​​ילדיך, אז עדיף לוותר ולא להגיע לאותו סוף.

  

הספרות העכשווית בנושא ניכור הורי אומרת שלעתים ילדים מצליחים להרחיק מהם את מערכת השקרים של ההורה המנכר ויוצרים קשר מחודש עם ההורה שננטש. כאשר ילדים מסוגלים לשקול או לבדוק  באופן עצמאי עובדות, הם מגיעים לעתים להבנה חדשה של מי אמר את האמת ומי לא. ואז אולי, הם עשויים לחפש את ההורה המנוכר. הסיכוי לכך הוא קלוש, אבל זו אפשרות.

 

האם לא היית רוצה להיות אדם שלם, שמח, פורה אם ילדך יחליט להיכנס שוב לחייך האם אינך רוצה להיות מסוגל להיות לדוגמה לילד, (ללא קשר לגיל הילד)  להראות שהרוע אינו מתגבר על הטוב?

 

מובן שאם ילדכם עובר התעללות או פגיעה, עליכם  לפעול במרץ ובאחריות למנוע את הפגיעה בו, אך אם ילדכם מאושר ובטוח היכן שהוא נמצא, הקדישו מחשבה  לשאלה כמה זמן תמשיכו להלחם,  לככעס ושנאה לשלוט בחייכם, אחרים ישפטו אתכם לשלילה בגלל שלא כיליתם את אגורה האחרונה (וכל מה שתוכלו ללוות) בבית המשפט אבל התעלמו מהביקורת,  ותרו על המאבק וחזרו לחיות את חייכם.

 

אפשר להתאושש מהניכור ההורי ולחיות חיים מלאים, חיים של סיפוק אושר ואהבה

 

הפגיעה בקשר בין הורה וילדו היא דבר נורא וההורה המנכר ראוי לכל עונש אבל מעשה נורא לא פחות הוא לכלות את עצתכם  במלחמה בה לא תוכלו לנצח.

 

אתה יכול לתחזק אלבומים, לכתוב מכתבים, ליצור אומנות,  ולעשות דברים אחרים כדי לנצור  את מערכת היחסים שלך עם ילדכם. אתם יכולים ליצור אתר או בלוג שבו הילד שלכם עשוי למצוא אתכם  ולראות מי אתם באמת ושאתם אוהבים אותם, למרות מה שקרה ומה שאולי נאמרדברים אלה עשויים להעניק לך נחמה ולעזור לכם להרגיש מחוברים לילדך.  אבל לא פחות חשוב באותו זמן שאלו את עצמכם בכל רגע "האם מה שאני עושה באמת טוב בשבילי" ואם לא הפסיקו, וותרו !

 

רק אתם יודעים  מתי להגיד "מספיק". זה יכול להיות בשבוע הבא, או בשנה הבאה. או בעוד חמש שנים. אם או כאשר יגיע אותו יום בו אתם יודע שעשיתם כל מה שאתם יכולים  תוך כדי שמירה על עצמכם, אל תפחדו לומר: "אני לא אלחם יותר."

 

 

יום ראשון, 23 באוגוסט 2020

התקדמנו,לא מספיק !

הבלוג שלנו עוקב ומלווה את תופעת הניכור ההורי על כל הביטה כמעט 20 שנה מאז שאחד מחברינו הטובים הופרד באכזריות משני ילדיו אז בני 12 ו- 9 והיום אנשים מבוגרים. הקשר לא התחדש עד היום  וחברינו, אדם מקסים, עדין נפש, אב נהדר  נותר לבדו כ"אב שכול לילדים חיים" אחד מיני עשרות אלפי אמהות ואבות שהורחקו מילדיהם בגלל בן זוג מרושע, מסית ומדיח.  מאז אין ספק שהייתה התקדמות. בתי המשפט פעילים יותר, אמהות מנכרות מקבלות קנסות על אי קיום צווי בית משפט וסנקציות מוטלות על מי שלא מצייתים להוראות בתי משפט בניסיון להילחם בניכור ההורי. אין ספק שנשים כמו ד"ר קריץ שהפרידה את גרושה מילדיו בצורה אכזרית ואחר כך הופיעה בטלוויזיה בתכנית סוחטת דמעות על מנת לדרוש גם כספים שלא הגיעו לה, היו מקבלות את הטיפול המגיע להם אם בסנקציות עונשיות ואם בטיפול נפשי  מתאים. כדי למנוע טענה של אפליה מגדרית יש אכן גם אבות מנכרים, אבל פחות בערך 75% ממקרי הניכור מיוחסים לנשים. 

אבל מה שנעשה עדיין לא מספיק. בגלל עומס עבודה על בתי המשפט והעו"ס הדיונים אינם מתקיימים בתדירות הראויה. כדי למנוע את התוצאה הנוראה על בתי המשפט והדין לפעול במהירות ונחישות. דיון בבית המשפט למשפחה או בית דין רבני בו עומדת לדיון בעיה של ניכור הורי חייב להתנהל יום יום, והעו"ס צריכות וצריכים לטפל בנושא בדחיפות, כל יום קובע! 

אסור לתת יד להתעללות הנוראה שנקראת ניכור הורי, חייבים לנקוט כנגד ההורים המנכרים בנחישות ובאחריות בדיוק כמו שחייבים לטפל בכל מקרה של התעללות מינית בילדים או אלימות כלפי נשים. זוהי אחת מתופעות האלימות המכוערות ביותר בחברה שלנו, תופעה שאינה זוכה לעניין ציבורי כמו האונס האכזרי באילת אבל היא חמורה לא פחות.