לדיי היקרים,
השבוע שעבר היה השבוע שהלכתם לבלי שוב...
בני היקר, שלוש שנים חלפו בדיוק בהם "הבטיח" הגרוש בשמך, ש"הוא רק ירגע כמה ימים אצלי ויחזור" ולא חזרת מאז.
היית רק בן תשע וחצי, יום לאחר ערב חג הסוכות בו היית אמור לחזור אליי לשארית החג, אך מאז חדרך נשאר דומם.
התמונות שעל המזנון בסלון, מעידים שנשארת בן תשע וחצי, כזה: חמוד, מחייך, ילד, פשוט ילד...
והיום אתה כבר בן12 וחצי, עוד מעט בר מצווה (ואני בכלל לא בטוחה שיתנו לך לעלות לתורה מחוסר עניין של מישהו).
אתה יודע? כשנולדתם, שניכם, בברית שלך אמרתי לסבתא שלי וסבתא רבתא שלך, שאני "מצפה" שתחזיק איתנו עד הבר מצווה לפחות.. השבוע, כשהיא צלולה לחלוטין היא הזכירה לי את זה בחיוך מר, כי ברור לכולנו שלא רק שהיא לא תזכה להיות שם, אף אחד מאיתנו לא יהיה שם, וספק אם אתה תהיה שם.
בתי היקרה, שנתיים חלפו מיום "האיסרו חג" שאחרי שמחת תורה, בו אמרת לי בטלפון: "הלב שלי לא איתך, אני לא רוצה לראות אותך יותר!!!!ואני שהרגשתי שפעם שניה נוחתים השמיים על ראשי, רצתי אחוזת אמוק לבית אביך, לדבר איתך. את לא רצית, אבל אני לא מאשימה אותך על כך. את היית ממש במשפט שלמה, רועדת כולך, בוכה.מצד אחד אחיך המנוכר מחוזק בבנו של אשתו של אביך להשאר איתם ומצד שני , אני , אמא שלך, שאני מאמינה בכל לבי שאהבת מאוד ועדיין אוהבת מתחת לכל שכבות הניכור וההדחקה.
ואני רק "השגתי " שיחה בה במקום לקחת אותך הביתה ולתת לך להרגע , נכנעתי למצבך הקשה אליו נקלעת.
מאז, לא נפגשנו עוד כאמא ובת.
במקרה שלך,התמונות על המזנון קצת יותר "וותיקות": היית בת 10 כבר.
לפני שבועיים כשהלכתי לראותך בחוג ריקוד בו את מתמידה שנים, רעדתי כולי למראה עיניי. מולי עמדה נערה יפיפיה, תמירה
ולא הילדה המתוקה מהתמונה עם הקרה הקצר. הפכת מילדה יפיפיה לנערה יפיפיה, ואני הרגשתי איך כל הרגעים שהפסדתי, נמצאים שם וזועקים לי:" רואה מה הפסדת? את כל הזמן הזה בו היא נלקחה ממך,כן, בתי את נלקחת ממני בתחבולות.
מדי שבוע אני מסירה אבק מהתמונות שלכם. אני קמה בבוקר לכלום,לחיים שלזמן אין משמעות. קודם, הייתי יודעת: באחת וחצי אני צריכה לאסוף אתכם מבית ספר ולכן לא חייבת לרוץ ולהספיק. קודם, כשהייתי הולכת לקניון והיה לי סכום כסף ביד בו רציתי לקנות לעצמי בגד, ,הייתי קודם קונה לכם, כי רציתי לשמח אתכם כל כך.חיכיתי לזמן בו אראה אתכם.לזמן היה משמעות.
תחילת שנה, סוף שנה, חגים, גדילתכם משנה לשנה. לזמן היה משמעות.
גם כשעבדתי , חשבתי לאיזה חוגים תלכו, איך אחסוך לכם יותר כשתגדלו. ועכשיו מה?אז אסע שוב לחו"ל, אז אקנה עוד משהו הביתה ו...? הזמן איבד כל משמעות בלעדיכם.
אני מתגעגעת אליכם כמו שהייתי בני תשע ועשר, לא יודעת איך אתם היום, מי אתם היום. האם נשאר משהו מכל מה שהנחלתי לכם?מכל מה שעשינו ביחד?ועשינו כל כך הרבה...
מקווה שיום אחד תקראו את המכתב הזה ותדעו, כמה אני מתגעגעת אליכם, חושבת עליכם ואתם נשארתם ילדים קטנים עד שאכיר אתכם מחדש כמו שאתם היום. אז, לזמן תהיה שוב משמעות.
שלכם
אוהבת מאוד
אמא
