יום ראשון, 18 באוקטובר 2020
יום ראשון, 4 באוקטובר 2020
לזכרו של ערן
כמו רוב הסבים והסבתות
האחרים ברחבי הארץ, ערן ואשתו, ענת -, אינם יכולים לראות את נכדיהם
במהלך התפרצות הקורונה. מבחינתם, עם זאת, כאב הפרידה התחיל הרבה לפני המגפה. ערן
וענת נפלו קורבן למקרה קורע לב של מה שאין להם ספק הוא ניכור הורי. הם מאמינים כי
ד"ר נ. כלתם לשעבר הפנתה את נכדם כנגד אביו והפעילה מערכת של דמוניזציה גם
לכל המשפחה המורחבת של אביו. "אם היית מתיישב וכותב את התסריט עבור המצב שלנו,
לא היית יכול להמציא אותו", אומר ערן. "הדבר היחיד ששומר עלינו חצי שפויים
הוא התקווה שכאשר הנכד יגיע לגיל ויראה
בעצמו, הוא יבין שלא היה שום דבר רע באביו או בנו. לרוע המזל נהיה זקנים מדי אז.
" הפעם האחרונה שערן ראה את נכדו, כיום בן 10, היה באירוע ציבורי לפני כארבע
שנים. "הוא אפילו לא הסתכל עלי או על
אשתי, על סבתא שלו. הוא ברח מהמקום מפוחד.
זה נורא שהורה יכול לעשות את זה בהתעלמות
מוחלטת של כל המערכת", אומר ערן, שלא מהסס לקרוא לתופעה "התעללות בילדים
". בני הזוג נהנו ממה שחשבו שהוא קשר טוב עם כלתם לפני הגעתו של
התינוק. אחר כך, "זה היה כאילו המשפחה שלה החליטה שיהיו כאן רק קבוצה אחת של
סבים וסבתות", אומר ערן. במאי האחרון הכיר ארגון הבריאות העולמי רשמית
בתסמונת הניכור ההורי לראשונה, והחליט לכלול אותה בתיקון ה -11 של הסיווג
הבינלאומי למחלות, שנכנס לתוקף בתחילת 2022. המונח נטבע בשנות השמונים על ידי
ד"ר ריצ'רד גרדנר, פסיכיאטר אמריקאי.
ערן נפטר לפני כמה ימים ממחלת הקורונה ולא זכה לראות את נכדו...
פוסט זה מוקדש לזכרו
הירשם ל-
רשומות (Atom)