ד"ר זיוה לויטה וניצה עציון: ילדים בגירושין - סנדרום התנכרות להורה, סרבנות קשר.

ד"ר זיוה לויטה וניצה עציון: ילדים בגירושין - סנדרום התנכרות להורה, סרבנות קשר.

הקדמה מטרת מאמר זה היא להתייחס למושגים התנכרות הורית חריפה וסרבנות קשר. שני המושגים הללו, מתארים מצבים של התנגדות ילדים לקשר עם אחד מהוריהם על רקע גירושין עתירי קונפליקט. אנשי מקצוע רבים מתחום בריאות הנפש ומתחום המשפט נוהגים להשתמש במושגים סנדרום ההתנכרות להורה וסרבנות קשר ללא הבחנה. טענתינו היא, ששני המושגים הללו דומים אך אינם מבטאים תופעות זהות.אשר על כן, ננסה, במסמך זה, להגדיר תופעות אלו בצורה מבדלת. ההבחנה בין שני המושגים תאפשר לגזור הערכות טיפוליות וגם משפטיות מתאימות. סינדרום ההתנכרות להורה וסרבנות קשר הם כאמור, מושגים המתארים התנגדות לקשר על רקע גירושין. התנגדות לקשר עשויה להיות שלב בתהליך ההסתגלות של הילד למצב החדש של גירושי הוריו. בחלק גדול מהמקרים ההתנגדות לקשר מהווה חלק מתהליך ההסתגלות של הילד לתנאי חייו החדשים ובדרך כלל היא נעלמת בהדרגה גם ללא התערבות. חשוב להדגיש כי דיון זה אינו עוסק במצבים של התנגדות לקשר על רקע חוויות טראומטיות של הילד שגרמו לפגיעה בקשר עם ההורה שכלפיו מכוונת ההתנגדות. איננו עוסקים גם במצבים שהקשר אינו מתקיים בשל התרחקות ההורה מילדיו, שני מצבים שיכולים להתרחש בגירושין, אך יכולים להתקיים גם ללא מצב של גירושין. הדיון שלנו עוסק כאמור בשני המושגים: התנכרות הורית חריפה וסרבנות קשר. מדובר במצבים בהם הילד מתנגד לקשר, בד"כ עם ההורה הלא משמורן, כאשר הרקע הוא גירושין עתירי קונפליקט. גירושין עתירי קונפליקט במפגש שלנו עם מצבי גירושין עתירי קונפליקט מתבקשת הבנה שהקונפליקט מופעל בשיתוף פעולה לא מודע בין שני בני הזוג. קונפליקט הגירושין החריף הוא אחד ממנגנוני ההגנה במצב של עולם פנימי מבוהל ומבולבל, חרדה גבוהה ומלחמת השרדות אישית. כאשר מדובר באנשים המתאפיינים בחוסר מיומנות בעמידה במצבי עמימות ואמבילנציה ובחוסר מיומנות בפתרון מצבי קונפליקט ואי הסכמה, יש סיכוי שבמצב כזה יתפתחו תחושות בדידות, פחד מהתוקפנות של עצמם, תחושת סכנה, חוסר איזון, חוסר אונים, חוסר שליטה וצורך להחזיר את האיזון והשליטה. חוויות אלו יוצרות תהליכי פיצול והשלכה בהם כל הרע מושלך על בן הזוג וכל מי שלא תומך הופך לאויב מסוכן. זוגות המעורבים במריבות כרוניות סביב הגירושין אינם סומכים זה על זה, הם מפוחדים וכועסים, משליכים אשמה על בן הזוג לשעבר, מסרבים לשתף פעולה ולתקשר, מאשימים זה את זה בהתעללות, ומחבלים בהורות אחד של השני. כל אחד מבני הזוג זקוק להכחשת חסרונותיו האישיים ותרומותיו לפירוק הנישואין, מכיוון שמודעות זו עלולה להחוות כמשפילה ומכאיבה באופן בלתי נסבל. ההכחשה משמשת כמנגנון הגנה מתוך מאמץ להתמודד עם רגשות מוחצים של אבל ופגיעות. במקום לעבור את התהליך ההדרגתי והכואב הטמון בהשלמה עם הגירושין, בן הזוג משליך את הרגשות הבלתי נסבלים ואת האספקטים הבלתי רצויים של העצמי על בן הזוג לשעבר. כתוצאה מכך האחר נחווה כלא – רלוונטי וכמסוכן, בעוד שהעצמי נתפס כהורה הטוב והבטוח. אחוזי אימה מהאבל שלהם, אנשים אלה מתדיינים בבתי משפט בזעם ובאופן חוזר ונשנה, מצב המונע את תהליך האבל הנורמטיבי אשר בסופו של דבר יאפשר להם את הפסקת המאבק. במערכות משפחתיות כאלה עלולים להתפתח סימפטומים שבאים לידי ביטוי בהתנגדות של הילד לקשר עם אחד מההורים. מדובר ברצף של התנהגויות שניתן לחלקן לשתי קטגוריות עיקריות: סינדרום התנכרות הורית חריפה וסרבנות קשר. סינדרום ההתנכרות להורה - הגדרה גרנדנר (1976) הגדיר התנגדות של ילד לקשר עם אחד ההורים בתהליך גירושין כסנדרום התנכרות להורה. (Pas)Parental alienation syndrome . הוא הגדיר סנדרום זה כהפרעה ביחסים בין ההורה הלא משמורן לילד, שבא לידי ביטוי בהתנגדות ובעוינות של הילד כלפי ההורה. גרדנר טען כי סינדרום ההתנכרות להורה מתקיים ב 90% ממקרי הגירושין. גרדנר חילק את התופעה לשלוש רמות: התנכרות קלה, התנכרות מתונה והתנכרות חריפה. הוא סבר שבשתי הרמות הקלה והמתונה ניתן להתערב באמצעים טיפוליים. בדרגה החריפה, הוא סבר שהתנגדות הילד היא תוצאה משולבת של הסתה של ההורה המשמורן והתנגדות הילד עצמו.לכן, התערבות טיפולית אינה מספקת ויש לשלבה עם סמכות בית המשפט כדי לאלץ את ההורה המסית לחדול, וכך לשחרר את הילד לקשר עם ההורה השני. סנדרום התנכרות הורית חריפה, ענינו של מסמך זה, הוא רצף של התנהגויות שבהן נוקט ילד ביחסיו עם אחד מהוריו לאחר פרידה או גירושין. הרצף נע בין ביטויי ביקורת קשים כנגד ההורה ועד התנגדות לקשר איתו. המצב הקיצוני של התנגדות מוחלטת לקשר הוגדר ע"י לויטה, עציון ואחרים (1997) כסרבנות קשר. סרבנות קשר- הגדרה סרבנות קשר כתופעה קיבלה תשומת לב מחקרית ותאורטית מועטה למרות שתוארה כתופעה המסכנת את הילדים שהוריהם התגרשו. בספרות העוסקת בגירושין נמצאו מספר התייחסויות לדוגמה: Johnston(1988, 1997) כתבה על "ילדים המסרבים לביקורים". ברגמן וויצטום (1995) רואים את הילד המסרב לקשר עם הורה כמי "שנפשו נחטפה" ע"י ההורה המסית. צוות עובדות סוציאליות, פקידות הסעד לחוק סדרי דין, בחרו לכנות את התופעה "סרבנות קשר". (לויטה, עציון ואחרים 1997). השם נקלט בצורה מהירה בקרב אנשי מקצוע שהביעו צמא רב לידע ומחקר. המושג "סרבנות קשר" מתאר את התופעה כפי שבאה לידי בטוי בתוך מצב משפחתי שבו ההורים נתונים בקונפליקט גירושין חריף ומתמשך, והילד מוצא את עצמו בעין הסערה. הילד אינו מסרב רק להסדרי הראיה ולביקורים אצל ההורה, הוא מגלה סרוב לכל קשר ומגע עם ההורה ומנתק עצמו באופן מוחלט מההורה. ההבדל בין "סרבנות" לביקורים ל"סרבנות" קשר הוא משמעותי ביותר שכן בסרבנות לקשר הילד מנתק את עצמו באופן מוחלט מהורה ומסרב לכל מגע עם ההורה. ניתוק שכזה מעמיד את בריאותו הנפשית בסיכון גבוה. השם "סרבנות קשר" מדגיש באופן בולט שמדובר בילד שהינו שותף בעל כורחו במאבק גרושין חריף בין הוריו. לא מדובר בבחירה חופשית של הילד לנתק את הקשר עם אחד ההורים אלא כפתרון דחק וכסימפטום לאינטראקציות במערכת המשפחתית. המאפיינים הייחודיים להתנכרות הורית חריפה ולסרבנות קשר.המחקר מראה כי הן סנדרום ההתנכרות ההורית בדרגתו החמורה והן סרבנות הקשר הם חלק מתגובות של ילדים במצבים של גירושין עתירי קונפליקט. יחד עם זאת חשוב להבדיל שתי התופעות כיוון שהן שונות הן בחומרתן והן בדרכי ההתערבות ובסיכוי להגיע לשנוי. להלן האפיונים היחודיים לכל תופעה: רמה פסיכולוגית התנכרות הורית חריפה: עמדתו של הילד כלפי ההורה המנוכר אינה חד משמעית בוטה ושלילית, אלא מלווה באמביבלנציה כלשהי. ההורה המשמורן מצידו מודע לאפשרות שלניתוק הקשר בין הילד להורה המנוכר יהיו תוצאות פסיכולוגיות שליליות אצל הילד. סרבנות קשר, עמדתו של הילד כלפי ההורה המסורב חד משמעית, בוטה ושלילית, היא אינה חושפת שום אמביבלנציה או רגשות אשם על התנהגותו ורגשותיו. הילד משתמש במנגנוני פיצול בצורה נוקשה, ומגדיר הורה אחד "כולו רע" והורה שני "כולו טוב". ההורה המשמורן מצידו מציג את ההחלטה לסרבנות הקשר כהחלטה עצמאית של הילד. הוא אינו מודע לסכנות הפסיכולוגיות שיש לסרוב זה, ואינו מודאג מהתוצאות של דחיית הילד את ההורה השני ואת משפחתו. הוא תומך באופן גלוי וסמוי בילד ובעמדתו, כאשר תמיכה זו היא ביטוי לציפייה מודעת ולא מודעת לתמיכה חד משמעית של הילד בו ובעמדותיו. המציאות הפנימית מול המציאות החיצונית הן בהתנכרות הורית חריפה והן בסרבנות קשר המציאות הפנימית של חברי המשפחה היא מציאות מאיימת ומפחידה. מצב זה הופך את המציאות החיצונית למאיימת ומפחידה גם היא. קיים קושי להפריד בין המציאות הפנימית לחיצונית, וקושי לקבל שלכל אדם יש תפיסה שונה של המציאות. ההבדל הוא בעוצמת החרדה, ככל שהחרדה גבוהה יותר הנוקשות גוברת וההפרדה בין הפנים והחוץ קטנה. בהתנכרות חמורה האדם מסוגל לראות ולקבל, גם אם בקושי רב, שיש מציאות נוספת ואחרת מעבר למציאות הפנימית שלו, מציאות הכוללת בין השאר את בן או בת הזוג לשעבר, וגם את הילד. במצב כזה ההורה יכול לקבל את העובדה שלילד צרכים משל עצמו השונים מצרכי ההורה ושחווית האיום מפני ההורה המנוכר שונה אצל הילד, ופחות חמורה מהחרדה של ההורה המנכר. בסרבנות קשרהמציאות היחידה הקיימת היא המציאות הפנימית, אין יכולת לקבלה או כניסה לשום אלמנטים מהמציאות החיצונית. משמעות הדבר היא חוסר יכולת להבין ולקבל שהזולת חווה, חושב ותופס את אותו המצב בצורה שונה. כתוצאה מכך, כל אחד מההורים תופס את השני כמסוכן ואת הילד כנתון בסכנה מוחשית. הקשר בין שני ההורים התנכרות הורית חריפה וסרבנות קשר מהוות כאמור חלק מתהליך גירושין עתירי קונפליקטים. כל נושא הופך למאבק שבא לידי ביטוי ברבוי פניות למערכות טיפוליות שונות ולבתי משפט. בהתנכרות הורית חריפהניתן להגיע לעיתים למשא ומתן חלקי בהתערבות גורם טיפולי או שיפוטי. בסרבנות קשר הסיכוי להגיע להידברות או לפשרה כלשהי קטן ביותר. המערכת המשפחתית התנכרות הורית חריפה ההתנכרות אינה כוללת בהכרח את המשפחה המורחבת של ההורה המנוכר, ויתכן קשר ברמות שונות בין הילד לבין משפחת ההורה המנוכר. סרבנות קשר:הסרבנות מורחבת וכוללת גם את המשפחה המורחבת של ההורה המנוכר. הילד תופס גם את המשפחה המורחבת של ההורה המנוכר כשייכת למחנה "הרעים". רמת הנוקשות של המערכת המשפחתית בהתנכרות הורית חריפה המערכת המשפחתית על כל חלקיה מסוגלת למידה של גמישות. לפחות אצל אחד ההורים רמת החרדה מאפשרת שיתוף פעולה כלשהו כאשר מתערב גורם טיפולי ו/או סמכותי. למשל כאשר מוצע שימוש במרכז קשר, ההורה המשמורן יאפשר לילד מפגש עם ההורה המסורב במרכז קשר. הסכמה זו של ההורה תאפשר לילד ליצור קשר כלשהו עם ההורה המסורב. בסרבנות קשרהמערכת המשפחתית וכל אחד מחבריה מגלים נוקשות רבה. הנוקשות מייצגת מנגנון הגנה נגד החרדה העצומה בה מצויה המערכת המשפחתית כולה, וכל אחד מחבריה. במצב כזה לא יתאפשר משא ומתן ולא יימצא שום פיתרון. לדוגמא פתרון כמו מרכז קשר לא יזכה לשיתוף פעולה ובסופו של דבר יכשל. המערכות המטפלות בשתי התופעות, זו של התנכרות הורית חריפה וזו של סרבנות קשר, נמצא מיגון מערכות שמעורבות בטיפול במשפחה, מערכות משפטיות, מטפלות וקהילתיות. למשל, פקידי סעד, בתי משפט (מחוזים, ובימ"ש למשפחה), השירות הפסיכולוגי החינוכי, משטרה פסיכולוגים מהשירות הפרטי והציבורי, רופאים ועוד, כולם מגוייסים "למאבק". כל אחד מההורים מגייס מערכות אלו ומפעילן בשרות מנגנון הפיצול. מטרתו היא להוכיח שהאחר רע ומסוכן. כתוצאה מתהליך זה רמת האיום והסיכון לילד עולה ומתגברת באופן משמעותי. בהתנכרות הורית חריפהקיים, כאמור, סיכוי שהתערבות המערכות התומכות תתן תוצאה חיובית, בזכות הגמישות היחסית של חלק מחברי המשפחה. בסרבנות קשר לכל המערכות המעורבות לא תהיה תרומה בעלת ערך ממשי לשנוי. מסקנות: ניכור הורי הוא תופעה רחבה הבאה לידי ביטוי אצל ילדים במקרי גירושין. ניכור הורי מופיע בדרגות חומרה משתנות. מאמר זה עוסק בניכור הורי חמור ובסרבנות קשר, תופעות המאפינות גירושין עתירי קונפליקט. אנשי המקצוע המטפלים במשפחות שבהן מופיע ניכור הורי חמור או סרבנות קשר חייבים להיות בעלי ידע והבנה מקיפה של המורכבות הרגשית, האישית והמערכתית בגירושין עתירי קונפליקט. מורכבות זו מתבטאת ברמות שונות של חרדה של כל אחד מחברי המערכת המשפחתית. החרדה גורמת לנוקשות החוסמת את הדרך לתובנות כלשהן, להפרדה בין מציאות פנימית ומציאות חיצונית ומכאן לשינוי בדפוסי קשר בין חברי המשפחה. הקשר כולו נצבע בצבעים של מאבק וקונפליקט. ההבדל המרכזי בין ניכור הורי חמור וסרבנות קשר הוא עוצמת החרדה הבאה לידי ביטוי ברמת הנוקשות של המערכת המשפחתית ויכולת של ההורים להגיב ולקבל גם את המציאות החיצונית. בסרבנות קשר עוצמת החרדה הגבוהה מובילה לרמת נוקשות גבוהה שאינה מאפשרת שיתוף פעולה עם התערבות טיפולית והשפעת הסמכות השיפוטית נמוכה. לעומת זאת בניכור הורי חמור, עוצמת החרדה פחותה ומאפשרת שיתוף פעולה ולו חלקי עם גורמים טיפוליים ושיפוטיים. מן האמור לעיל משתמע כי דרכי ההתערבות מחייבות שיתוף פעולה מירבי ומתמשך בין אנשי המקצוע המעורבים. תגובת המערכת המשפחתית לסמכות המשפטית עשויה לשמש ככלי לאבחנה מבדלת בין ניכור הורי חמור וסרבנות, . הענות לסמכות (בית המשפט ישירות או דרך העובד הסוציאלי, פקיד הסעד לחוקסדרי דין), היא עדות למצב של ניכור הורי חמור בעוד שהענות נמוכה לסמכות תעיד על מצב של סרבנות קשר. ההנחה היא, שבניכור הורי חמור הפעלת הסמכות תהיה יעילה יותר משום שהמערכת המשפחתית מסוגלת להתייחס למציאות החיצונית בהיותה נוקשה מעט פחות. אלה הם המצבים בהם שיתוף הפעולה בין הסמכות השיפוטית ובין הסמכות הטיפולית, יכולה לבוא לידי ביטוי בכפיית הסדרי ראייה, עשוייה לאפשר את חידוש הקשר בין ההורה לילד. לעומת זאת, כאשר מדובר במערכת המאופיינת בסרבנות קשר כפיית הסדרי ראיה אינה מגיעה לידי ביצוע בפועל, אלא מגבירה את הקונפליקט והמאבק ומכאן את הנזק לילדים. שיתוף הפעולה בין המערכות הטיפוליות והמשפטיות הוא קריטי. יש לנקוט בתהליכים טיפוליים בחסות הסמכות המשפטית. התהליכים כוללים "הסדרי קשר" (ולא רק הסדרי ראיה) ועיקרם יצירת ובנית קשר באמצעות מכתבים, מתנות, כתיבת יומנים, קלטות. המטרה היא לשמור על קשר לקשר, גשר המשמר סיכוי לקשר בין ההורה לילד בעתיד. ביבילוגרפיה בתחום סרבנות קשר Baker, A. (2005). “The Long-Team Effects of Parental Alienation on Adult Children: A Qualitative Rwsearch Study.” American Jornal of Family Therapy 33 (4): 289-302. Cartwright, G. (1993). “Expanding the parameters of Parental alienation syndrome.” American Jornal of Family Therapy 21 (3): 205-215. Ellis, E.M. (2000). Parental alienation syndrom: A new challenge for family courts. Divorce wars: Interventions wuth families in conflict. E.M. Ellis. Washington, D.C, APA Books: 205-234. Gardner(2002). “Parental Alienation syndrom vs. Parental Alienation: Which Diagnosis Shuold Evaluators Use in Child-Custody Litigation?” The American Jornal of Family Therapy 30 (2): 101-123. Gardner,R (1998).The Parental Alienation syndrom. Greskill, NJ, Creative Therapeutics. Johnston, J. (1993). Children of divorce who refuse visitation. Non-residential parenting: New vistas in family living. C.D.J.H Bary. Newbury Park, CA, Sage: 109-135. Johnston, J. (2003). Parental Alienation and rejection: An empirical study of alienation in children of divorce. “The journal of the American Academy of Psychiatry and the Law 31 (158-70). Justice Williams, R. (2001). “Alienated children in divorce: Should Judge close the gate on parental alienation syndrome and parental alienation? “Family Courts Review 39 (3): 267. Kelly, J. and J. Johnston (2001). The alienated child: A reformulation of parental alienation syndrome.” Family Courts Review 39 (3): 249-266. Lee, S. and N. olesen (2001). “Assessing for alienation in child coustody and access evaluations. “Family Courts Review 39 (3): 282-298. Levite, Z. (2003). The tango of loving hate: Couple dynamics in high conflict divorce. School for Social Work. Northampton, MA, USA, Smith College. Warshak, R. (2002). “Misdiagnosis of parental alienation syndrome”. American Jornal of Forensic Psychology 20 (2): 31-52. ברגמן ז. ויצטום א. חטיפת ילד בידי הורה והתסמונת של התנכרות להורה, שיחות כרך ט’ מס’ 2 95. לויטה , ז., עציון, נ., ויטלי, פ., אברמוביץ, א., קוטלר, פ., ניר, מ., (1997). "סרבנות קשר-קונפליקט בין ההורים וילדים בגירושין." שיחות י"א (2).