יום שני, 8 באוגוסט 2011

האם נתקן את קיפוחן של נשים על גבם של ילדים ?


ונגיד ונשים אכן מופלות לרעה בכל תחום אפשרי, האם זה מצדיק לגרום לילדים שלהן "פגיעה קשה ברווחה, בשמחת החיים ובאיכות החיים" כפי שד"ר אורית קמיר עצמה קובעת? אולי את המהפיכה הפמיניסטית נשלים באמצעים אחרים, רק לא על גב הילדים? עיון במאמרה של ד"ר אורית קמיר: חזקת הגיל הרך: המלחמה על כבשת הרש.

נכתב על ידי טל שחף 


פתיחת המאמר חדה ובהירה בניתוחה: "...חזקת הגיל הרך מבטאת מוסכמות ומבנים משפחתיים וחברתיים של עולם מסורתי זה, ולכן גם מנציחה ומחזקת אותם..." מילים כדורבנות. "במציאות, ישנם אבות המטפלים בילדיהם הרכים ממש כמו האמהות ואף טוב יותר," על כך נסכים ללא ספק. "עבורם ועבור ילדיהם, חזקת הגיל הרך היא פגיעה קשה ברווחה, בשמחת החיים, באיכות החיים." כל כך נכון. שאפו.

חבל שההמשך אומר את ההיפך. 'האישי הוא הפוליטי', נוהגות פמיניסטיות לומר, וכאן האישי משתלט על ראיית העולם, דורס כל מידתיות ואיזון, ובעיקר מעמיד את עצמו מעל כל שיקול אחר, למשל שיקול טובת הילד.

הבה ניקח נשימה ארוכה, נצלול לעומק הטיעונים, ונמהר לחזור למעלה, אל התמונה הכוללת, המפתיעה והמכאיבה.

בתחילת הדברים עוסקת ד"ר קמיר ביכולתו הכלכלית העדיפה של הגבר. יש כאן הרבה ביטויים מוקצנים, סובייקטיביים ובלתי מבוססים, אבל הלוואי וזו היתה הבעייה. הטעות של ד"ר קמיר בנושא הכלכלי היא זו: גם אם נסכים כי עדיין קיימים פערים כלכליים בין גברים לנשים (והמחקרים מראים כי הפערים מצטמצמים בהתמדה לאורך השנים האחרונות), הרי שאין לכך שייכות לעניין חזקת הגיל הרך. כך למשל, קיומם של פערי שכר בין נשים לגברים הוא עובדה מוכרת בכל מדינות העולם המערבי, ובכל זאת כולן ביטלו את חזקת הגיל הרך. גם בארה"ב ובקנדה ובצרפת ובשבדיה היתה פעם חזקת גיל רך, שאולי אפילו העצימה נשים במאבקי גירושים מכוערים, ובכל זאת בכל מדינות העולם ביטלו את החזקה הזו, פשוט בגלל שהיא פוגעת בילדים. האם חזקת הגיל הרך מצמצמת את פערי השכר בין נשים לגברים? המאבק להשוואת תנאי התעסוקה והשכר הוא מאבק חשוב ומוצדק, רק לא על גב הילדים. הם לא אשמים.
לאחר מכן מעלה ד"ר קמיר טענה, שלגבר יש זכויות יתר בבית הדין הרבני. זו טענה שמשכנעת אולי את המשוכנעות. אנחנו כל כך רגילים לשמוע על אפליית נשים בבית הדין הרבני, שכלל איננו מתפנים לבחון שמא קיימת גם אפליית גברים בבתי דין אלה. ובכן, מצוקות הגברים בבית הדין הרבני קשות ורבות, ונשים מאמללות את בעליהן בבית הדין הזה לא פחות משגברים מאמללים את נשותיהם, ואולי אף יותר (רק שקולם של הגברים, הסובלים מבתי הדין הרבניים, לא נשמע כמו קולן של הנשים). בכל מקרה, השאיפה לבטל אתההגמוניה של בתי הדין הדתיים
על חיינו היא שאיפה משותפת של גברים ונשים גם יחד. הסיכוי להגשים זאת אינו גבוה, כידוע. אבל איזהמין אמצעי לחץ פסול הוא זה, למנוע מילדים קשר עם אבותיהם, כל עוד לא משתנה המצב? האם מניעת הקשר הזה מקדמת כהוא-זה את ביטול הפגיעה בנשים בבתי הדין הרבניים?


בנקודה זו המאמר של הגב' קמיר נקלע להתבטאויות מקוממות ובלתי אקדמיות בעליל. למשל אודות האבות, ש"לפחות אינם יכולים לפגוע באם ובילדים על ידי קבלת הילדים הרכים לרשותם..." 'קבלת הילדים לרשותם'? מה זה, מכונית? טלוויזיה? 'לפגוע באם ובילדים'? האם בעיני ד"ר קמיר כל האבות הם מכי נשים, פדופילים או רוצחי ילדים? הנה כי כן, עמדה נחרצת מדי מביאה את הכותבת להציג את האב כאויב, שנוא, מסוכן לילדים. כל כך חבל. אבות לא 'מקבלים לרשותם' את הילדים. הילדים מקבלים אבא ואמא במשרה מלאה. והגדרת המצב הזה כ'פגיעה באם ובילדים' היא עיוות נורא ומכוער.



אחרי כל זה מגיע השלב בו יוצא המרצע מהשק. כל האמירות הנלהבות על הנצחת מעמדה של האשה כמטפלת, כל הדיון הסוער על כוחו הכלכלי העודף של האב, כל הטיעונים המושחזים כנגד בית הדין הרבני המשעבד, כל אלה לא היו אלא קדימון למסע ההפחדה האמיתי. עכשיו ד"ר קמיר מעלה באוב את הרוחות העתיקות והיא מזרה אימים: כן, הגבר עלול "...לנקום באישה על ידי לקיחת הילדים הרכים".וואו.מכה בבטן הרכה. מכה ברחם האימהית, שבלעדיה אין קיום ואין מימוש לאשה. 'לא בלי ילדי' תזעק כל אשה ותצא כדובה שכולה להגן על כל היקר לה.אבל זהו, שכל היקר לה עומד להיפגע דווקא כתוצאה ממה שהיא עומדת לעשות. המאבקים הבלתי-פוסקים שמדכאים את הילדים, הטלטול הנורא בשיגרת חייהם, אובדן הסמכות ההורית של האב וברבות השנים גם של האם, ההתרחקות מאביהם שהם כל-כך אוהבים ולא פעם גם האשמות השווא, ההנכרה ההורית, החטיפה לחו"ל. הכל הוא פרי הביאושים של אימת "הוא ייקח לי את הילדים" ותוצאתו אחת: פגיעה קשה ברווחה, בשמחת החיים ובאיכות החיים של הילדים. וזה בכלל ציטוט מד"ר קמיר עצמה. אז מה יועילו כל הנתונים ומה יעזרו נסיונות השכנוע? לך תתעמת מול טיעון יצרי, דמוני, אפל ושפל, מול טקס וודו שמפחיד את האשה. לך תסביר שאין שדים, ואין רוחות רפאים ואי אפשר לקחת את הילדים. 
ובכל זאת ננסה. ובכן, ד"ר קמיר, בישראל גבר לא יכול "לקחת את הילדים" לאשה. אין מצב כזה בחוק הישראלי. גם לא בפסיקה.זה פשוט לא קורה ובוודאי שלא יוכל לקרות אי פעם. יכולתו הכלכלית החזקה של הגבר מעולם, אבל מעולם, לא היתה סיבה לבית משפט להעברת ילדים להחזקתו. זו היא הפחדה מכוערת, שאינה מבוססת על דבר, זולת רצון לנצל פחדים עמוקים, ששוכנים בלבה של כל אשה. לכל היותר בית המשפט ייחלק את האחריות ההורית בין שני ההורים, זאת, אם שפר עליו גורלו של הילד. לכל היותר, האם לא תהיה הורה מרכזי ועיקרי כשהאב מתפקד כהורה-עזר, ובמקום זאת יהיו לילד בר-המזל שני הורים מעורבים, מטפלים ואחראיים.

וזהו המרצע שיצא מהשק: נשים חוששות לוותר על חזקת הגיל הרך כי הן לא רוצות לאבד את האחריות המלאה והבלעדית על הילדים. זה בכלל לא הכסף (כי הן תמשכנה לקבל את צרכי הילד בכל מקרה), זו גם לא הכפייה הדתית (שאינה רלוונטית לאחריות ההורית), וזה אינו שום טיעון רציונלי אחר. עמוק עמוק, בתוך אינספור עטיפות ומסכות, נמצא הצורך הפסיכולוגי וההתנייה החברתית של נשים לאחוז בילדים ולא להרפות, להיות אימהות מוחלטות, לשלוט שליטה בלעדית בילדים. וכשיש חולשה אנושית כזו, תמיד יהיה מי שינצל אותה לאינטרסים כלשהם. 

ארגוני הנשים ומנהיגותיהן, כמו הד"ר קמיר, במקום שיעודדו ויטיפו לשחרור הנשים משיעבוד לתפקידן המסורתי כאחראיות בלעדיות לילדים, עושות הכל כדי להנציח את השיעבוד. נשים יהיו עצמאיות ובלתי תלויות בבעלן, רק אם ישחררו קצת, יחלקו את האחריות לילדים, יעמידו לעצמן מטרות נוספות בחיים חוץ מטיפול בבית ובילדים. ד"ר קמיר ומאמינותיה חוטאות חטא גדול כלפי הנשים, כשהן מפחידות אותן ומסרבות לחלוק את האחריות לילדים. זה לא לטובת הילדים, זה לא לטובת האבות וזה גם לא לטובתן של הנשים עצמן. כשתתבטל חזקת הגיל הרך -  וזה הרי יקרה במוקדם או במאוחר - אולי יהיו כמה שישאלו למה נדרשו כאלה מאבקים נגד אותו דבר, שבעצם מקדם את טובתן של נשים ואת שוויון זכויותיהן.
אבל מי אנחנו, שנלמד את מנהיגות ארגוני הנשים איך לקדם את מאבקן? אז הנה אנחנו עולים שוב לנשום אוויר צח ולהסתכל על התמונה הכוללת. ואנחנו שואלים: ונגיד ואורית קמיר צודקת בכל מילה, ונשים אכן מופלות לרעה בכל תחום אפשרי. האם זה מצדיק לגרום לילדים שלהן "פגיעה קשה ברווחה, בשמחת החיים ובאיכות החיים"? האם אותם "ילדים רכים" שאורית קמיר מרבה להזכיר במאמר, אינם זכאים לגדול במחיצת שני הורים אוהבים פשוט כי זו טובתם המובהקת, ואת המהפיכה הפמיניסטית נשלים באמצעים אחרים, רק לא על גב הילדים?

2 תגובות:

אנונימי אמר/ה...
תגובה זו הוסרה על ידי מנהל המערכת.
אנונימי אמר/ה...
תגובה זו הוסרה על ידי מנהל המערכת.