התאבדויות שקטות שאיש לא שמע עליהן
התקשורת מתעלמת, המערכות עוצמות עין, אך תופעת הניכור ההורי כלפי אבות גרושים מניבה תוצאות קשות, בהן גם התאבדויות.
בחודש האחרון התאבדו ארבעה אבות בהליכי גירושין או אחרי הגירושין שנוכרו מילדיהם במשך שנים. על האירועים הללו שלא זוכים לתשומת לב ציבורית ותקשורתית שוחחנו עם ד"ר רונית דרור, חוקרת בתחום אלימות בין בני זוג ופעילה למען שיוויון מגדרי.
שקט ציבורי. ד"ר דרור
"בכל מה שקשור לתופעות של מצוקות גברים, כמו אלימות נגד גברים, תלונות שווא בהליכי גירושין, ניתוק של אבות והניכור ההורי שגורם שנאה של ילדים כלפי אבות, בכל אלה יש מסך השתקה והתעלמות של התקשורת וגם של הכנסת", אומרת ד"ר דרור. "אלה תופעות אכזריות שגובות מחירים. גברים בהליכי גירושין מתאבדים פי שמונה, ובכלל פי ארבע מנשים".
על אירועי ההתאבדויות האחרונים היא מספרת כי "בכל פעם שנכנסתי לפייסבוק דיווחו לי על עוד התאבדות, נכנסתי כדי לראות במי מדובר, ואלו אנשים שנותקו מהילדים שלהם. באחד המקרים מדובר באב שרדף אחרי הילדים שלו עד לנגב והאישה לא נתנה לו לפגוש אותם, מדובר במשפחה מהציונות הדתית".
בדבריה היא מציינת כי בהחלט יתכן וההחלטה הקשה להתאבד נבעה ממכלול סוגיות הנובעות מהליך הגירושין הפוגעני שהאבות עוברים, אך הניכור ההורי הוא המכריע שבהם. "אולי זה גם נוגע לתלונות שווא, למחירי המזונות שהם לא יכולים לעמוד בהם, לרדיפת המשטרה וההוצאה לפועל. יש הרבה מרכיבים שמביאים אותם למעשה, אבל בחודש הזה זה בעיקר תופעת הניכור ההורי". עוד היא מציינת כי לבד מהאבות "התאבדה גם אימא בגלל ניכור הורי". ד"ר דרור מוסיפה ומציינת כי "בסופו של יום ילדים מנוכרים יהפכו להורים מנכרים".
באשר לשתיקת התקשורת סביב התופעה ומשמעויותיה, אומרת דרור כי לכך "יש הרבה סיבות", והראשונה שבהם קשורה בתפיסת עולם קדומה ולפיה "גברים לא מעניינים, וזה לא מהיום", כלשונה. "לאורך כל ההיסטוריה מוות של גברים היה פחות נחשב ממוות של נשים, למרות שגברים הם שמגנים על חיי נשים וילדים. ערך החיים שלהם פחות מחיי נשים. אנחנו חסרי אמפתיה כלפי גברים".
תפיסה קמאית זו מתווספת, לדברי ד"ר דרור "לתנועה הפמיניסטית שהוקמה לאיזון זכויות" ויחד נוצרה מטוטלת שלדבריה "כוח חזק, גם ברמת ההון הפוליטי. יש הרבה עמותות נשים עם תקציבי עתק שלא מוכנות להתחלק עם ההון הזה עם גברים. כיום יש המון פתרונות לנשים ואפס שקלים שמיועדים לפתרונות עבור גברים במצוקות שכאלה".
באשר להתייחסות התקשורתית המבקשת לאזן בין נפגעים ונפגעות של תקיפות מיניות, אומרת ד"ר דרור כי בנושא זה קיים ניסיון לאזן ולא להתייחס רק לנפגעות משום שגם כאשר מדובר במותקפים גברים התוקפים הם גברים, מה שמקל מאוד על ארגוני הסיוע להתייחס למצוקתם.
האם יתכן שגם לגברים יש חלק באחריות להתעלמות זו, בשל החשש לספר על מצוקתם ולפגוע בכך במעמדם, לעומת הנכונות של נשים לספר על מצוקתן לחברות וכיוצא באלה? ד"ר דרור משיבה: "גם נשים בתחילת הדרך חששו והתביישו ויש גם היום נשים שמתביישות ולא מספרות על מה שקורה מאחורי הדלתות הנעולות. היום הן יותר נחשפות בפנים גלויות וכו', אבל גברים מעצם טבעם מאוד מתקשים לדבר על חולשתם ולכן הקושי והמגבלה שלהם חמורה יותר. גברים מתקשים לשתף פעולה כדי להגן על עצמם". לטעמה נכון דווקא משום הקושי לדבר על מצוקת הגברים ראוי היה שארגוני סיוע ימצאו לנכון להבליט תקשורתית את המצוקה על מנת להביא אותה למודעות בדרך לפתרון, אך למרות זאת קיימת התעלמות ציבורית כוללת.
במציאות הקיימת, "מה שקצת קורה זה שנשים מתגייסות למען הגברים הללו. בתחילת הדרך, לפני כשמונה שנים, תמכו בי יותר גברים ועכשיו יש יותר נשים שמבינות שאנחנו במצוקה אדירה. זה לא פוגע רק בגברים כי לאבות האלה יש בנות ואמהות ואחיות, ואב שמתאבד משאיר את כולם סביבו שכולים ויתומים. זה פוגע בחברה כולה. ההתעלמות מהתופעות האלה, חוסר מתן הסיוע זה פשע נגד האנושות וחתומים על זה חברי הכנסת, בתי המשפט, מערכות המשטרה, הרווחה, התקשורת ועוד".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה