במסגרת מאבקי גירושים, יותר ויותר ילדים חשופים ל"שטיפות מוח" מצד אחד ההורים נגד ההורה השני, בהן קביעות שאין להן לרוב כל יסוד במציאות, מה שקרוי בשפה המקצועית "תסמונת הניכור ההורי". יש גם מצבים בהם ההורה המסית, בכלל לא מודע לכך, ואף אין לו כוונה שכך יקרה. אך יש משמעות לכל מילה, התנהגות, שפת גוף והשיח ליד הילדים.
את המושג "תסמונת הניכור ההורי" טבע הפסיכיאטר האמריקאי פרופ' ריצ'רד גארדנר, בשנת 1985. גארדנר קבע כי ישנן רמות חומרה שונות, כשמדובר בניכור הורי, כך לדוגמה ברמה הנמוכה הילד יכול שלא להישמע לדברי הוריו באופן חלקי.
קראו עוד:
ברמה החמורה יותר, ייתכן והילד יסרב לקבל כל מרות מצד ההורים או אחד מהם, וברמה החמורה ביותר הילד יכול לסרב באופן טוטאלי לכל קשר עם אחד מהוריו על רקע הגירושים. גארדנר, שהיה מוביל בתחומו ופורץ דרך באבחנה השיטתית של התופעה, רואה בחומרה מסע הכפשות מצד הורה אחד כנגד ההורה השני על גבם של הילדים, המונע מהם קשר בריא ועקבי עם ההורה השני.
מדובר בבני זוג ולהם שלושה ילדים. הם לא הצליחו להגיע להסכמות ביניהם וניהלו מערכה משפטית ארוכה. במהלך כל התקופה האב הסית את הילדים הסתה פרועה כנגד האם, ולא בחל בהאשמות קשות נגדה, כולל שהיא משוגעת. בעקבות ההסתות הקשות הילדים הגדולים ניתקו קשר עמה. האם סבלה מניכור הורי קשה ולא הצליחה ליצור קשר, ולו בסיסי עם ילדיה הגדולים.
הילדים מסגלים דרכי חשיבה קיצוניות
לצערנו הרב כחברה בה כל משפחה שלישית מתגרשת, התופעה של "ניכור הורי" (עם דרגות חומרה שונות) גורמת לילדים רבים נזקים נפשיים והתפתחותיים עצומים, בלתי הפיכים ומתמשכים.
הם מסגלים דרכי חשיבה קיצוניות ומעוותות. בוחן המציאות שלהם נפגע ונוצר פער בין הקיים במציאות לבין דימיונם. כמו כן, הם מפתחים חוסר אמפתיה, חוסר רגישות לסביבתם ומתנהגים בכוחניות.
הילדים אף עשויים "להעתיק" את אישיותו של ההורה המסית/המנכר ואינם פנויים לעיצוב אישיות משלהם. כך גם אין להם יכולת להתגבר על המשבר מרגע פרידת הוריהם, מה שלא מאפשר להם לנהל אורח חיים שגרתי ותקין.
לא פעם, נוצרת פגיעה ממשית בהבנת הילדים את כל מה שקשור במערכות יחסים. הם מפתחים חשדנות וסקפטיים באשר סיכויי הצלחתם להיות בזוגיות טובה משלהם. מדובר בתופעה קשה וכואבת שלא תמיד לבית המשפט הכלים לטפל בה. לא פעם השופטים חסרי אונים, כיוון שגם אם פסקו משהו לטובת ההורה המנוכר, הרי שבפועל המערכות שיש בידן היכולת לסייע להורים ו/או לילדים (ריגשית, חינוכית, פסיכולוגית) מצריכות שיתוף פעולה של שני ההורים, וכשאין כזה, זו בעיה.
הורים, האחריות אצלכם
להורים הכח והאחריות בהתנהלות ובתקשור הפרידה והמציאות החדשה לילדים. הורה אחראי ומיטיב צריך לדעת שילדיו אינם חלק מהמחלוקות שבינו לבין בן ו/או בת הזוג מהעבר.
מודעות ההורים להשלכות התופעה ההרסנית - קריטית. המחיר של התסכולים והקיטורים של אחד מההורים באופן ישיר ו/או עקיף כנגד ההורה השני הוא גבוה, ועליו כאמור ישלמו בעיקר הילדים. למחיר הזה יש השלכות בהווה ובעתיד, וללא ספק התסמונת תותיר צלקות רבות למשך כל חייהם.
אחת הדרכים היעילות לצמצום משמעותי של התופעה היא להתגרש בגישור. החיים חזקים יותר מכל פסק דין או הסכם, ושעליהם לפתור כל דבר לא על גבם של הילדים. חשוב לא להעמיד את הילדים בפני הדילמה הבלתי אפשרית - לבחור בין ההורים, רק משום שההורים בחרו שלא לחיות יחד. על ההורים לוודא ולדאוג לקשר עם ההורה השני, כך שכל ילד ידע שאפשר לסמוך על שני הוריו - מקור הביטחון בחייו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה