יום שבת, 13 במרץ 2010

הוא ניצח וכולם מפסידים- מכתבה של אמא


הוא ניצח וכולם מפסידים - TheMarker Cafe



לפעמים אני חושבת שכתיבה מהסוג שאני כותבת, מתעדת את הרגשות, הרגעים האמיתיים, המצב המנטלי האמיתי כמו שאני חווה את זה בחיי היומיום."אני ניצחתי, היא הפסידה" כך אמר הגרוש שלי באחת משיחות הטלפון המאולצות עם אמי בעבר.

מי ניצח?ניצחון של מי על מה?"היא הלכה אתי לבית המשפט וזהו ", היא הפסידה.לפעמים אני תוהה כמה עוד אפשר לשלם על טעות של בחירה אומללה של בן זוג לחיים.הייתי צעירה כל כך כשנפגשנו לראשונה, ולא ראיתי קמצוץ מכל הרוע הזה. ומה עם הילדים שמשלמים מחיר שיום אחד יגיע החשבון לשלמו גם אם היום הכל מושלם (בבית הספר אומרים שהם מצטיינים בלימודים ומבחינה חברתית)

לפעמים אני שואלת את עצמי, איך הוא הצליח בשיטתיות להרעיל ככה, לתכנת ככה את מוח ילדיי, כך שיהיו מנותקים נתק מוחלט ויחיו ביציבות רבה במצב הלא יציב הזה, של נתק ממני, מאמי (שגידלה אתי יד ביד אותם, כי הוא לא היה בבית), מסבתי, מכל הדודים?

אולי המחשבה שלי רומנטית מדי, אולי נאיבית מדי, אולי גובלת בילדותיות משהו, כאילו "הצדק אמור לנצח בסוף", כאילו, לא יכול להיות שכל כך הרבה רוע יכול להשתלט. אבל מה לעשות שזו עובדה. ילדים שנאבקתי להביאם לעולם דרך טיפולי פוריות, הריון שרצו להפסיקו עקב סיכון חיי, ואני שהחלטתי להמשיך, לידה בניתוח קיסרי שההתאוששות היתה כה קשה ובסוף:"את רק האמא הביולוגית "

"יש לנו אמא אחרת (רשומה בסלולרי בשם "אמא" אצל ילדיי ).

ומה עם כל השנים של השקעה אינסופית, של השקעה מכל בחינה אפשרית, של לילות ללא שינה (לגדל תאומים זה לא ממש קל).

ומה עושים לעזאזל עם הבור העמוק שנפער בבטני שחוץ מצלקת הניתוח לא נשאר בה דבר?

הייתי אמא, הייתי שם , ראיתי את עולמי דרך עיניהם של ילדיי. לאן נוסעים בשבת שיהיה להם מעניין, התנדבות בבית הספר, ישיבה של שעות עם משחקי קופסא, ספורט משותף מחוץ לבית , ועוד ועוד ועוד.

ובסוף: "את רק האמא הביולוגית" ומנתקים את הטלפון בפרצופי שעה שאני מנסה ליצור קשר.

האם הפצע הזה לא יסגר לעולם?אני מנסה, כל כך מנסה להמשיך את החיים הלאה, אבל איך חיים עם הניכור הזה?


איך חיים עם הבור הזה? איך מרפאים את הכאב הזה של האובדן (גם אם זמני), הגעגוע, הריקנות.

אני אמא שכולה לילדים חיים


אני אמא שמטפסת על קירות חלקים מרוב השקט הזה

ואני באמת לא מרחמת על עצמי, למרות שמותר לי קצת

אני כואבת , מאוכזבת על כפיות הטובה הזו כלפיי, כלפי כל משפחתי

ניכור הורי-איך חיים עם זה?


אמא אחת


2 comments:

אנונימי אמר/ה...

וזה מה שקורה כשאותם ילדים הם עצמם מבוגרים בעלי משפחה:

בבושקה

- יש בחנות
היא אומרת,
- שם יש סבתות לקנות,
מכל העולם בבושקות.
יש מבחר
ואם נשברות –
אין דבר,
חדשות אפשר -
לקנות.

איבדתי את אמא...אמא שלי... איבדתי את אי..אי..מא...
איב'תי את אמא... אמא שלי... איבדתי את איאימא.....

.....

אנונימי אמר/ה...

מזדהה מבינה סרבנות ילדים שמדברים מגרונו של אביהם זה אכזרי ורע כמה רוע יכול אדם לבכיל ילדים זה לא רכוש זו בושה וכלימה לממריד .