יום שני, 14 בדצמבר 2009

מזונות לילדים סרבנים לפי ההלכה


פרשת כי תצא, תשס"ז, גיליון מס' 297 עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

"כי יהיה לאיש בן סורר ומורה"
מזונות לילד מרדן
צבי ויצמן*חובות הילד כלפי הוריו
פרשתנו עוסקת בין השאר בדינו החמור של "בן סורר ומורה" ש"איננו שֹׁמע בקול אביו ובקול אמו" (דברים כא, יח). בעל כתר יונתן אומר כי "בן סורר ומורה" הוא "בן סרבן ומורד". מרידתו מתבטאת בזה שאינו סר למרות הוריו, והתנהגותו חסרת כל רסן - "זולל וסובא" (פסוק כ).
שתיים הן המצוות העוסקות בחובות הילד כלפי הוריו, מצוות כיבוד אב ואם ומצוות מוראם. מצוות כיבוד אב ואם באה במניין עשרת הדיברות, שנאמר בהם: "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ, יב); ואילו מצוות היראה באה בפרשת קדושים, וזה לשונה: "איש אמו ואביו תיראו" (ויקרא יט, א).
התלמוד מבאר את ההבדל בין שני הציוויים כך: הכיבוד עניינו עשיית מעשה ומתן שירות להורה; ואילו היראה עיקרה הימנעות ממעשה הפוגע בהורים, מביושם או ביזוים. וכתב הרמב"ם בעניין זה:
ומצוות האב על הבן [כלומר, מצוות שהבן חייב כלפי אביו] רבים מלספור, והדיבור עליהם יארך מאוד. אלא ששני יסודות כוללים אותם: מורא וכבוד.
פשוט וברור אפוא כי בכלל חובות הילד כלפי הוריו נמנית החובה לכבד את רצונם ובכלל זה את חפצם של ההורים לראות את ילדם ולשהות בחברתו.
נשאלת השאלה: האם ההורה חייב לפרנס את בנו אף אם הוא מתנכר לו ומסרב ליצור עמו קשר? או שמא ההורה נפטר מחובתו לזון את ילדו אם אינו מקיים את חובתו כלפיו ומורד בו?
לרוב עולה סוגיה זו כשילדים העוברים למשמורת אצל אמם במהלך הליך גירושין או בסיומו מסרבים להיפגש עם אביהם.
חיוב האב במזונות ילדו הקטין
נעמוד תחילה על מהות חיובו של האב לזון את ילדיו. מעיקר הדין, חיובו של האב במזונות ילדיו הוא עד הגיעם לגיל שש, ובלשון התלמוד - כשהם "קטני קטנים". וזה לשונו:
דרש רבי עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה: אף על פי שאמרו: אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים, אבל זן קטני קטנים. עד כמה? עד בן שש.
ונחלקו חכמים בשאלה אם חיוב זה הוא מדאורייתא או מדרבנן. מכל מקום, ברי כי החיוב במזונות קטנים מגיל שש עד שהם נעשים גדולים, הבן בהיותו בן שלוש-עשרה ויום אחד והבת בת שתים-עשרה ויום אחד, הוא מדרבנן, מדין צדקה. וזה לשון התלמוד בעניין זה:
אמר רבי אילעא, אמר ריש לקיש משום רבי יוסי בר חנינא: באושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים.
ופסק הרמב"ם:
מכאן ואילך, לאחר גיל שש, מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים. ואם לא רצה - גוערין בו, ומכלימין אותו, ופוצרין בו... אבל אם היה אמיד שיש לו ממון הראוי ליתן ממנו צדקה המספקת להן - מוציאין ממנו בעל כורחו משום צדקה, וזנין אותם עד שיגדלו.
והיו מי שביקשו ללמוד מדברי הרמב"ם כי "תקנת אושא" נועדה להוסיף ולחזק את חובת מזונות הקטינים מדין צדקה וליתן לה נופך חזק ומוסרי יותר כדי שיהיה אפשר לאכוף על ידי בית דין את ביצועה.
בשנת תש"ד תוקנה תקנת הרבנות הראשית, שהרחיבה את חיוב המזונות של אב כלפי ילדיו עד גיל חמש-עשרה. ואולם לאחר שתוקנה התקנה, רבתה המבוכה בקרב דייני בית הדין הרבני, שהתלבטו אם כוונתה להאריך את החובה מעיקר הדין כחובת האב לקטני קטנים או שמא נועדה להאריך את תקופת החיוב מדיני צדקה בלבד.
בשנת תשל"ו, האריכה מועצת הרבנות הראשית בנשיאותו של הרב גורן זצ"ל את תחולת תקנת הרבנות משנת תש"ד למזונות ילדים עד גיל שמונה-עשרה. ואולם על החלטה זו קמו עוררין ולא כל דייני בתי הדין הרבניים נוהגים לאורה.
פגיעה במזונות קטינים עקב מרידתם
מלשון המשנה ניתן ללמוד לכאורה כי חובת האב לזון את ילדיו חלה אף אם אינם שוהים אצלו: "לא יאמר [הבעל] הראשון: לכשתבוא [הבת] אצלי אזונה, אלא מוליך לה מזונותיה למקום שאמה". כלומר, אין האב יכול להתנער מחובת מזונות הבת בטענה שהיא חיה עם גרושתו.
לפיכך, יש מי שסבור שהאב אינו יכול למנוע מזונות מבנו הקטין שלא הגיע לבגרות, בין השאר כיוון שחיובי האב והבן אינם עומדים במישור אחד: האב חייב לזון את בנו ולחנכו לכיבוד אב, ואילו בן שעדיין אינו בן שלוש-עשרה ויום אחד, אינו חייב במצוות, וממילא אינו חייב בכבוד אביו.
יחד עם זאת, יש לכאורה בדברי הרמב"ם פתח לפגוע במזונות ילדים עקב מרידתם באביהם. וזה לשון הרמב"ם בעניין זה:
ואחר שש שנים, יש לאב לומר: אם הוא [בני] אצלי - אתן לו מזונות; ואם הוא אצל אמו - איני נותן לו כלום.
מן הדברים הללו ביקשו כמה מן האחרונים ללמוד כי גם בגלל מניעת קשר חלקי בין האב לבנו קמה לאב הזכות שלא לזון אותו, והבחינו בין דין הבת שראינו לעיל, שהמשמורת עליה נתונה בעיקרון לאם, ובין דין הבן שהרמב"ם מדבר עליו, שהמשמורת עליו מגיל שש נתונה בעיקרון לאב.
כך, למשל, הבהיר בעל "חלקת מחוקק" (ר' משה לימא, ליטא, המאה הי"ז) בדעת הרמב"ם:
כשהבן אינו רוצה להפרד מאימו, יש לאב לומר: אין עלי חיוב צדקה לפרנסו, כל זמן שאינו שומע לקולי להיות אצלי ללמוד תורה ושאר דברים.
ראוי לציין שיש מי שחולק עליו וגורס שאין לפגוע במזונות בן מרדן, משום שלא מצאנו מקור תלמודי הקובע שקונסים בן מרדן ומפסידים ממנו את מזונותיו. ויש להבין את דברי הרמב"ם לפי גישה זו כלשונם, היינו שהאב יכול לתבוע שהבן ישהה אצלו ולא אצל האם, אבל האב אינו יכול להיפטר מחובתו לזונו, לא רק כשנמנעה ממנו המשמורת על בנו על פי קביעת בית הדין, אלא גם כשהבן אינו שוהה עמו למרות החלטת בית הדין.
נימוקים למניעת מזונות בן מרדן
פוסקים ודיינים מצאו טעמים אחדים למניעת מזונות מבן מרדן.
הרב עובדיה יוסף אומר שחובת המזונות של האב כלפי בנו נובעת בין השאר מעצם מגוריו אצלו או למצער מכוח הסדרי הראיה שנקבעו לאב עם בנו, ומשעה שהפר הקטין את החובה הבסיסית הזאת, נשמט המקור לחיוב אביו לזונו.
הרב ש' דיכובסקי סובר שהסיבה לאי חיוב האב לזון את בנו המרדן היא משום שחיובו של האב הוא מדין "תקנת אושא", שניתנו לה גדרי צדקה. ומכיוון שלא ניתקנה התקנה לטובת בן מרדן, אין חלים בה דיני הצדקה במתכונתם החמורה והאב אינו חייב לפרנס בנו המרדן יותר מגדרי הצדקה הרגילים.
סברה אחרת לגישתם של האוחזים בדעה שחובת המזונות כלפי ילדים בני שש שנים ומעלה היא מכוח דיני צדקה, היא כי אין דיני הצדקה חלים כשנתינת הצדקה היא מעשה לא חינוכי למקבל ועלולה לגרוע מהתנהגותו הרוחנית של הבן.
ויש גם מי שסובר כי הזכות לפגוע במזונות קטין מרדן נובעת מכוח מצוות חינוך הילדים המוטלת על האב, שבמסגרתה האב רשאי "ליסרו ללמוד תורה אפילו ברצועה ובהחסרת לחמו". אם כן, נראה שהאב רשאי לחנך את בנו המרדן אף במניעת מזונותיו. ודוק: בפסיקת בית הדין הרבני הודגש שחובת החינוך המוטלת על האב כלפי בנו אינה רק ללמדו תורה אלא אף דרך ארץ. לכן, "למידות טובות שבין אדם לחברו ולישובו של עולם", רשאי האב לנהוג מנהג כפייה בילדיו לצורך חינוכם, כולל במניעת מזונותיהם.
בסופו של יום, נמצאנו למדים שיש ידיים רבות במשפט העברי לגישה המאפשרת לשלול מזונות מבן מרדן שהוא גדול מגיל שש, כמו שאומר הרב שלמה דיכובסקי במאמרו:
אמנם, כאשר קובע ביה"ד שטובת הילד להמצא אצל אימו, אין הבן נחשב כמורד באבא, אלא כשומע בקול בי"ד, ובכגון זה אין להפסיד לו מזונות - ועיין פד"ר א, 157-158 בדברי הרב א' גולדשמיט. יחד עם זאת כאשר ביה"ד מצווה על הבן להפגש עם אביו לצורך חינוכו ועיצוב דמותו - וגם באב לא דתי יש דין חינוך שלא יצא לתרבות רעה... יש מקום... למנוע ממנו מזונות.
יחד עם זאת, ראוי לציין כי הרב דיכובסקי סבור שאם מרידת הילד היא פועל יוצא וברור של "ניכור הורי" והסתת האם את ילדיה נגד האב, הילדים הם בגדר "תינוקות שנישבו", ואין להפסידם את מזונותיהם.
הדין הישראלי
על אף הוראתו הברורה של סעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), "אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו", מיעטו בתי המשפט לבחון הסוגיה על פי מקורות ההלכה היהודית, ועל כך ראוי לתמוה. מכל מקום, ההלכה שהשתרשה בדין האזרחי מזה עידן ועידנים היא כי "מבחינה משפטית ניתן לצמצם את חובת המזונות כולה או מקצתה, כאשר המדובר בילד מורד". יחד עם זאת, בית המשפט אינו מביט בעין יפה על אב המבקש להסדיר את יחסיו עם ילדיו בעזרת שוט המזונות ומפקפק ביעילותו וכנותו של הנימוק החינוכי שהזכרנו לעיל במסגרת סקירת המשפט העברי. בפרשת משכיל, קבע בית המשפט:
אין למדוד התנהגותו של ילד בגיל זה - בקנה מידה של אדם מבוגר. בעיני דבר חמור הוא מבחינה חינוכית להשתמש בענין המזונות כדי להשפיע על הילד שישמע לצו בית הדין. ספק רב אם זו הדרך לקרב את לב הילד אל אביו, אדרבא, יש לחשוש שדרך זו עוד תעמיק את הקרע ביניהם.
ובפרשת קטן, הבהיר בית המשפט כי הילד אינו יכול להשתחרר מחובתו לנהוג באביו במידת הכבוד המקובלת ובכללה חובתו לקיים קשר עם הוריו. יחד עם זאת, הדגיש בית המשפט שיש לנהוג ב"זהירות ובריסון" קודם להסקת מסקנה כי דחיית הקשר על ידי הבן מצדיקה את הפחתת מזונותיו. בית המשפט מגדיר את קיצוץ המזונות כסנקציה חמורה וכאמצעי קיצוני שאין לאחוז בו אלא במקרים של מרדנות בעלת ביטויים בולטים גסים ועולבים.
בית המשפט מעמיק אפוא בבחינת הגורמים בניתוק הקשר, וכל זמן שאינו מגיע למסקנה שמדובר באשם המוטל בעיקרו על שכמו של הילד הסרבן אינו מטיל את סנקציית ביטול המזונות. וכך מציין בית המשפט בפרשת אזולאי:
אין לשכוח שהמרירות ויחסי הניכור נובעים בראש ובראשונה מן הטורא שגבהה בין ההורים... הילד לא הרס את בית ההורים אלא הם שעשו זאת, ואל להם לכן להתפלא אם הנזק הוא בעל השלכות על גישתו של הקטין שגדל באווירה בלתי נורמלית.
לפיכך, מצאנו שסירב בית המשפט לנקוט בסעד של פגיעה במזונות, כיוון שראה שעדיין יש סיכוי, אפילו קלוש, לחידוש הקשר בין האב לילדיו:
נראה לי, לאור התסקירים שבתיק, כי דווקא יחס סובלני וסלחני מצד האב יביא בעתיד להתחדשות הקשר עם התבגרות נוספת של הבת... לאור האמור לעיל, אני מוצא שאין מקום להכריז על משיבה מס' 1 כעל בת מורדת ולשלול את מזונותיה.
גם באשר לעצמת הפעלת הסעד, מבהיר בית המשפט שיש לנהוג באיפוק מרבי. כך, למשל, נאמר באחד מפסקי הדין:
אין מבטלים מזונות של ילד מורד לחלוטין ניתן להורות על צמצומם. החובה לספק את מזונותיו ההכרחיים שרירה וקיימת. לא דנים אותו לחרפת רעב. בוודאי כאשר אין לתלות את האשם בקטין.
מאידך, בפסק דין זה מדגיש בית המשפט כי כשמדובר בילד בוגר העומד על דעתו, אין להימנע מהפחתת מזונותיו אך ורק מן הטעם שהאשם ביחס המתנכר לאב הוא באם. וזה לשונו:
בנסיבות אלה בהן בגר הבן, בנסיבות אלה בהן אין כל קשר בינו לבין אביו התובע אני סבור שיש בהחלט מקום, בשל התנהגות מחפירה כלפיו, להפסיק את חיוב התובע במזונותיו.
כבוד השופטת ע' מילר שקללה בפסיקתה את הקווים המנחים לעניין פגיעה במזונות בן מרדן, וקבעה שילד בוגר העומד על דעתו מסרב להיפגש עם אביו, יש להפחית במזונותיו, אבל רק עד לרמה של צרכים חיוניים ולא פחות. וזה לשונה:
לא בקלות מחליט בית המשפט לקבוע כי מזונות יבוטלו בגלל העדר קשר. הנטיה הטבעית היא לחשוב שילדים אינם אחראים להתנהגות הוריהם במהלך גירושין ולא לתוצאות הנגרמות כתוצאה מההליך הזה ובוודאי לא אמורים לשלם את המחיר על ידי צמצום רווחתם הכלכלית. מאידך, אב איננו "כספומט" וכאשר ילדים בגילאים 15-14 מסרבים לכל קשר עם האב ולכל טיפול שמטרתו ליצור קשר ופועלים כלפי האב בעלבון והשפלה, אינם יכולים לצפות ממנו לרווחה כלכלית.
מהטעמים שציינתי ובשל גילם של הילדים וחוסר יכולתם לספק לעצמם את צרכיהם, אין מקום לקבוע כי הילדים נכנסים להגדרת "בן מרדן" ואינם זכאים כלל למזונות וחשוב לציין כי האב גם לא בקש זאת. האב חייב במזונותיהם אולם כדי סיפוק צרכים הכרחיים בלבד ולא עבור הוצאות שהן בבחינת מותרות או רמת חיים.
ניתן להצטרף לרשימת התפוצה האלקטרונית באתר משרד המשפטים (www.justice.gov.il(, תת-יחידה משפט עברי
גיליונות "פרשת השבוע" מתפרסמים גם באתר "דעת" שבניהולו של פרופ' י' איזנברג (www.daat.ac.il/mishpat-ivri(
סיכומו של דבר: הן דעת הרוב בפסיקת בית הדין הרבני והן פסיקתו של בית המשפט מאפשרות פגיעה במזונותיו

אין תגובות: